הקורא המכיר את כתביו של תומאס מאן ודאי יופתע לגלות, שבניגוד לכובד-הראש המאפיין בדרך כלל את יצירתו, "פליקס קרול" הוא רומאן קומי, וליתר דיוק פארודי. מאן מטפל כאן על-דרך ההומור בסוגיה שהעסיקה אותו כל ימיו: המתח הטרגי בין החיים (או השגרה הבורגנית המהוגנת) מכאן - סוגיה נפתלת שהורתה ולידתה ברומנטיקה הגרמנית, ולהתמודדות עמה הקדיש הסופר את מיטב אונו וכישרונו. "פליקס קרול", שהוא הרומאן האחרון שלו, הוא מבחינה ידועה גולת-הכותרת של פועלו הספרותי, ולו משום שכל מה שהוצג כקונפליקט טרגי ביצירות שכתב עד כה, החל ב"מוות בוונציה" וכלה ב"דוקטור פאוסטוס", נהפך כאן לקומדיה קלילה ומשעשעת. פליקס, כמוהו כאמן הרומנטי, מתמרד בשם החירות והיופי נגד תפלותם המשמימה של החיים בעולם הזה. כמוהו כאמן הרומנטי, טבועה כל הווייתו בחותם הבדידות והחטא. תפיסת הספירה האסתטית כפי שהוא מציג אותה ב"וידוייו" עומדת בסימן הוצאתו של האמן אל מחוץ לתחום החיים, אל מעבר לטבעי ומעל לאנושי, דוגמא מובהקת לכך ימצא הקורא בקטע היפהפה המתאר את אמנותה של לוליינית-הטרפז אנדרומכה (ולא בכדי מיוצגת כאן האמנות על-ידי הקרקס דווקא!). תפיסת-האמנות הטרגית-הרואית של הרומנטיקה הגרמנית מתגלגלת כאן בפארודיה פרועה למדי. פליקס אינו אמן, וגם אין לו שום יומרה ליצור אמנות כלשהי. הוא פשוט נוטל את עצמו ואת חייו ועושה מהם יצירת-אמנות גדולה אחת, משחק בלתי פוסק בתחפושות, בחילופי-תפקידים, במעשי-מרמה ואף בפשעים למיניהם: בכל מקום שהוא מופיע נהפך העולם לבימת-תיאטרון ופליקס עצמו לשחקן-וירטואוז, שכל מעשיו הם התגלמות של אסתטיציזם רדיקאלי, דהיינו מרוקן לחלוטין מערכים מוסריים, אך מלוטש בקפדנות ובחומרה עילאית. ובמילים אחרות: כל דבר שפליקס עושה הוא בעצם בחזקת אמנות, שכן בכל פעולה מפעולותיו מתגשם נצחונו של הרצון, כלומר נצחונה של הרוח על החומר: כוח-הדמיון, השאיפה לחירות מוחלטת, ויצר-המשחק - אלו מצליחים להכניע שוב ושוב, לשמחת לב הקורא, את עריצותה הדכאנית של המציאות. - כריכה אחורית